עטוף בגשם, עטוף בחיתול: המסע אישי שלי בטבע

רק שאז חשבתי על זה – יורד כל-כך הרבה גשם, ואני חייב ללבוש את בגדי הסערה אבל לא קר כל-כך, אולי הגיע הזמן ללכת עד הסוף עם בגדי הסערה? אז עשיתי משהו שאף פעם לא ניסיתי: לבשתי רק את מכנסי הסערה… מעל החיתול. סלי תחתונים, בלי מכנסיים נוספים. רק אני, החיתול, ומכנסי הסערה שמגינים עלי. ואו… זה הרגיש טוב, חופשי, נעים, קליל – כאילו סוף סוף החיתול נושם ואין שום דבר שמצמיד אותו אלי.

אבל כל רגע קסום נגמר. אחרי שעה, שחזרתי לטייל, הרוח התחזקה והתחיל להיות קר מידי. נכנסתי לאזור צדדי, לבשתי מחדש את התחתונים, המכנסיים – וחזרתי לשביל.

המשכתי כך בטיול עד לתחנת הרכבת, שם נכנסתי לשירותים הציבורים להחלפה זריזה נוספת. החיתול נכנס לשקית – והפך לעוד זיכרון במסע שלי. משם – קנייה מהירה של כמה דברים, זריקה לפח של החיתולים מהטיול וחזרה למלון.

הימים האחרונים היו עמוסים בעבודה, והגוף עייף מהטיול – והבנתי שזה הזמן להתפנק. חשבתי ללכת לעשות עיסוי.
התקשרתי למקום, ושאלתי: ״אם זה עיסו רפואי?״ – הם ענו שכן. שאלתי אם יש ״סוף שמח״ חלק אמרו שיש אז הבנתי שזה מקום לא רלוונטי, ואז מצאתי מקומות שאמרו בגאווה: ״לא, זה מקום מכובד״. איתם המשכתי. זה המבחן הכי איכותי שיש.

הגעתי לעיסוי עם חיתול תינוקות מידה 8, מוסתר לחלוטין מתחת לבוקסר. נשכבתי על המיטה, עטוף במגבת, כשאני יודע – שאין סיכוי שהיא תדע. ביקשתי שלא תיגע באזור האגן בגלל פציעה – והיא הסכימה.

העיסוי היה מושלם. מרגיע, מקצועי, נעים. ואני? בחיתול, שוכב בשקט, מבלי שהמטפלת חושדת במשהו. אין תחושת ביטחון ונוחות גדולה מזו.

חזרתי למלון, התקלחתי, הוצאתי חיתול חדש מהמגירה שאני הכי אוהב בחדר שלי במלון, לבשתי אותו ונשכבתי על המיטה עם דובי הדובון שלי, וצפיתי איתו בפרק חדש של ״המופלאה״. כל השרירים כאבו, אבל הלב היה רגוע.