בלתי צפוי: הכמעט בחיי היומיום של דובי

שלום לכם חברות וחברים,
היום אני רוצה לספר לכם על רגעים של מתח, שעושים את הימים שלי לכל-כך מיוחדים לפעמים. אם אתה חדש פה אני דובי, וברוך הבא לבלוג שלי🧸,
אתם מוזמנים להיות חלק מהקהילה הקסומה שלנו דרך הקישור הבא אם עוד לא עשיתם את זה אתם מוזמנים להירשם לערוץ הטלגרם שלנו (אנונימי) לעדכונים על פוסטים חדשים, ובכך תהיו חלק מהקהילה שלנו.

כמעטים. כמה זה מרגש ויכול להזיק לנו אם לא נתייחס אליהם באופן המתאים.
יש אנשים שיודעים שהם אוהבי חיתולים או abdl ויש כאלו שלא. אני אישית מאמין שאין דבר רע בלהיות abdl. יש אנשים שיודעים שאני אוהב חיתולים, ויש אנשים שלא.
אם להיות מדויק יותר יש אנשים שהם חלק חשוב בחיים שלי וסיפרתי להם שאני אוהב חיתולים. אבל, אני גם מאמין שפרטיות היא דבר חשוב כך שיש גבול למה אני מוכן לחשוף.
נגיד המשפחה הקרובה שלי אני לא יודע אם הם יודעים או לא. אני זוכר שאמא שלי ואחותי מצאו כמה פעמים חיתולים בחדר שלי שהייתי קטן כך שזה משהו שאני לא מספר להן אבל לא מסתיר כמו פעם שזה היה סוד ממש גדול שלי. אם זאת אני מאוד אוהב את הפרטיות שלי באופן כללי. אני לא אוהב לספר, ולדבר יותר מידי על דברים אישים, שלא לצורך.

היום, היה לי רגע מטורף. קמתי כרגיל, שתיתי את הקפה של הבוקר, עברתי על דברים שאני צריך לעשות והתארגנתי לצאת מהבית לסידורים.
לפני זה לקחתי את הפח זבל שיש לי בחדר ורוקנתי אותו, לשקית זבל שיש לנו במטבח. במחשבה שעוד כמה דקות אני הולך לצאת מהבית ואני רוצה לזרוק אותה לפח זבל הגדול.
היה בא את הזבל הרגיל ושלוש חיתולים (אם אני לובש חיתול במהלך היום או ללילה אני זורק אותו לפח גם אם לא נעשה בו שימוש בשביל למנוע מחלות), והיה חיתול אחד שעשיתי לו בדיקת ספיגה לביקורת עם מים.

אני מארגן את כל הציוד שלי, ויוצא מהבית. במקביל אני רואה שיש אוטובוס עוד דקה, כך שאני רץ לתחנה, ולמזלי הקדמתי אותו.
אני משלם, יושב פותח את המחשב שלי בשביל לבדוק את האתר (תגובות, תחזוקה, וכל מה שצריך) ,ואז שנייה לפני שאני יוצא מהעיר אני נזכר שלא זרקתי את הזבל.
שזה אומר שיש במטבח שקית זבל של סופר שיש בא שלוש חיתולים, ואחד רטוב. זו שאלה של זמן עד שמישהו יראה אותה.
אין לי בעיה שידעו את זה ולפעמים אני חושב שזה יכול להיות משחרר שידעו אבל לא כך, זו פצצה של מצב לא נעים בשבילי ויכול להיות מגעיל לאדם שיראה את הזבל הזה. אם זה היה בפח בשרותים זה היה עוד יותר לגיטימי אבל ממש לא במטבח.
ירדתי מהאוטובוס וחזרתי לבית, מזל שלא הייתי רחוק. לקחתי בשקט את הזבל וזרקתי. כולם עוד היו ישנים. זרקתי בזריזות את הזבל והמשכתי בחיים.
הכמעטים האילו יכולים להיות ממש מלחיצים לפעמים. אני זוכר שכילד כמעט שכחתי חיתול בסלון, או בחדר. שחבר נכנס לחדר שלי שניה אחרי שהתכסתי בשמיכה והייתי רק אם חיתול (מאז למדתי לנעול את הדלת תמיד) ואת הפעמים שנתפסתי כשאמא שלי מצאה חיתול שלא ה כמו שצריך, בקבוק תינוקות ששכחתי בכיור, או חיתול משומש ששכחתי בשרותים ועד היום אני לא מבין איך לא זרקתי אותו כמו תמיד(אנחנו מדברים על גיל 15 עד 17).
כשחושבים על זה היו גם פעמים לצערי בבתי מלון שנכנסו לי לחדר מבלי לדפוק וראו אותי כמעט בחיתול ואפילו פעם אחת שצעקתי לחדרנית לא להיכנס אבל היא פתחה את הדלת, זה היה ממש לא נעים לשנינו…

אז נשארת השאלה הגדולה – האם לספר לאנשים אחרים על זה? אני מאמין שזה תלוי באופי שלך ובאיך שאתה מרגיש עם זה. עם זאת, לשיתוף יש ערך נוסף של הורדת הלחץ והחרדה שמשהו יגלה.
בינתיים, נשאיר את זה כך.

עד לפוסט הבא, איפה שלא תהיו אני שולח לכם חיבוקים,

שלכם,
דובי קטן 🧸, לב גדול❤️.
בתקווה שנדע ימים טובים, החילות החיילים החטופות והחטופים יחזרו הביתה בשלום 🎗

אם אתה חדש, אתה מוזמן להירשם לערוץ הטלגרם שלנו (אנונימי) לעדכונים על פוסטים חדשים, ולמדיה החברתית שלנו. בנוסף את ממוזמנים לפורום שלנו (ניתן לכתוב בו באנונימיות). מוזמנים גם לתמוך באתר בשביל שנוכל להמשיך לגדול ולצמוח.